"למה את כבר לא עורכת דין? דווקא תפור עלייך". את המשפט הזה אני שומעת לפחות פעמיים בשבוע למרות שאת המקצוע עזבתי כבר לפני שבע שנים, אבל להיות עורכת דין מסתבר, זה משהו שאולי הצלחתי לצאת ממנו אבל בטח שלא הצלחתי להוציא אותו ממני.

ובאמת, חשבתי לעצמי אתמול בערב כששלחתי ווצאפ לבעלי שיבוא הביתה מוקדם כי אני הרוסה מעייפות ורוצה ללכת לישון בשעה שמונה, למה אני כבר לא עורכת דין. למה. נכנסתי למיטה בשמונה עשרים וחמש עם הקטן לידי והשינה שכל כך חיכיתי לה התעכבה לטובת מחשבות ברוורס על מה בעצם קרה לי בעשרים השנים האחרונות.

נרשמתי ללימודי משפטים במטרה לתקן את העולם ולדאוג לחלשים ולנזקקים, אבל החלום הזה התנפץ לרסיסים שנשארו בפקולטה יחד עם האמונה והתקווה שבית הדין הגבוה לצדק יכול לעשות צדק.

נטולת פחד ורציונאליות פתחתי משרד בלב תל אביב והתחלתי לחפש לקוחות שבדרך נס יסכימו שעורכת דין צעירה וחסרת ניסיון תטפל בעניין הפלילי שבו הסתבכו. והנס קרה והלקוחות באו ואני התחלתי לצבור ניסיון ובטחון וידע. התחלתי לפתח קריירה. השנים הראשונות היו באמת מתוקות ונהניתי מהעבודה הקשה ועמלי נשא פרי. שנים ספורות לאחר מכן התחתנתי וכשנולדו ילדיי הגדולים נולדה בי גם ההכרה שאני משועבדת לעבודה, כפותה בחבלים של כסף, כבוד וגאווה למקצוע הזה שנגס בי מבפנים עד שלא נשאר בי אוויר.

זכור לי היטב הרגע המכונן שבו הגעתי מאוחר לקחת את הגדולה שלי מהמשפחתון והגננת, שהייתה חברה שלי, הסתכלה עליי ואמרה לי – "הבאת אותה ראשונה ואת לוקחת אותה אחרונה. אחרונה." – והעיניים שלי התמלאו דמעות כי ישבתי באוטו חצי שעה ודיברתי עם הפרקליטות וניסיתי לשכנע אותם לרדת בכמה חודשים מהמאסר שהם רוצים לבקש על הלקוח שלי שסחר בסמים, בעוד הילדה שלי מחכה לי משבע וחצי בבוקר.

באומץ רוח והרבה בטחון מבעלי החלטתי ביום שבת אחד שאני עוזבת את המקצוע וכשאמרתי את המשפט "אני סוגרת את המשרד" בכל רם השתחררה בתוכי המועקה שליוותה אותו תקופה ארוכה ובבוקר קמתי וחיפשתי את האבן שישבה לי על הלב והיא כבר לא הייתה שם.

ואחרי כל המחשבות האלו נזכרתי, שהיום לקחתי את הקטן לגן כשהוא רוכב על אופניים ואני הולכת ברגל וזה לקח לנו 25 דקות של כייף, ואז הלכתי לעבודה וחזרתי לקחת אותו בצהריים והוא קצת כעס שאני לוקחת אותו באמצע המשחק וכל החברים נשארים לשחק וחיוך התפשט על פניי. ונרדמתי.