"אימא, למה התחלת לאהוב אותי בבוקר, למה?" שאל אותי הקטן שלי בן ה- 5, בדרכו האופיינית בה הוא שואל "למה" פעם אחת בהתחלה ופעם אחת בסוף. הופתעתי. בדיוק הכנתי לי את קפה מס' שלוש בבוקר המתמשך וחיממתי לו את החלב ותכננתי שנתיישב לבנות יחד את הלגו החדש, ופתאום השאלה הזאת.

"רועיקי, אני תמיד אוהבת אותך, לא רק בבוקר", עניתי את תשובה לגיטימית ומתבקשת. הקטן לא התרשם, "אמא, למה פתאום את אוהבת אותי מהבוקר, למה?" אוקיי, חשבתי לעצמי. מה קורה בבוקר, שנתפס אצלו כאהבה חדשה שלי אליו.

בצל הקורונה, כולנו מתעוררים ביקיצה טבעית, ואני תמיד קמה ראשונה, שותה קפה ראשון בנחת, מתקלחת, מתלבשת, מתאפרת ומסתדרת, ומתיישבת לי בנחת לקפה השני, לציוץ הציפורים שהפציעו בפתח תקווה. וכשהגדולים מתעוררים ובאים לסלון, אני מחבקת ומלטפת את בן בן, ועד שהוא כבר שבע ממני, מיכלי מגיעה. וכשהקטן מגיע, הגדולים כבר מפוזרים בשלהם, והוא מתפנק עליי ואנחנו מדברים, וזורמים ביחד לקפה השלישי שלי ולכוס החלב החמים שלו.

ולפני שהקורונה האירה עלינו את צלה, הייתי מצליחה לקום רק מעט לפני הילדים, בקושי מספיקה לשלוק מהקפה, וממהרת להעיר, להכין אוכל, שוב להעיר, להזכיר אם לא שכחו, לחפש את מה שאיבדו, לארגן את הקטן, להסיע לגן, והכל בלחץ, בעצבנות ובצעקות. ולפעמים העצבים של הבוקר היום ממשיכים עד הבוקר הבא. ולפעמים עד לזה שלאחריו.

ימי הקורונה הושיבו אותנו בבתים, וכמו שהטבע משקם את עצמו, כך גם מערכת העצבים מתאזנת מחדש וגם כשבאמצע היום העצבים עולים מחמת בלגאן נוראי, הכל נרגע מאוד מהר, וממשיכים הלאה.

ואני מתיישבת על הרצפה הקרה ומסתכלת על הלגו המפוזר, וחושבת על איך שפתאום יש לי זמן ואורך הרוח לנסות להבין כיצד מכל החלקים תצא חללית.

ואני מתבוננת ברועי, כמה הוא גדול ונבון, ואיך ימי הקורונה העניקו לו אימא רגועה וסבלנית יותר, ואני מבינה שהיחס שלי אליו מתפרש אצלו, בלב הגדול והרגיש שלו, כאהבה. ואני מלאת הודיה לנגיף המדביק, ששינה בי את היחס לילד שלי שמרגיש שאימא אוהבת אותו מהבוקר.