איך צריך להיות שוק העבודה שאחרי הקורונה

רגע לפני הקורונה ומגדלי המשרדים הגבוהים היו מלאים בריהוט משרדי יקר ומרשים רק בכדי שהלקוח הפוטנציאלי יוציא מכיסו את הסכום שינקב. בדולרים. עוד ועוד אתרי בנייה צצו רגע לפני הקורונה, בלב לבם של ערים מרכזיות שמלאות בעסקים הכרחיים יותר ובעיקר לא הכרחיים. שפע, צבע, ומגוון מבחר מבלבל ואנשים שעובדים בלייצר עוד ועוד תוך ניצול האחר ורווחים על חשבון הזולת.

וכשהגיעה הקורונה ורוקנה את הרחובות, מרכזי הסחר והקניונים, גילינו שאפשר גם בלי ובעצם מומלץ שלא להזמין מסין בשקל ותכלס – אנחנו צריכים ביצים. כשהתחלנו לצאת מהסגר וממעגל ה 100 מטר, גילינו שאין לנו עבודה או שאנחנו פשוט לא רוצים ובטח שלא צריכים את מה שעוד מתעקשים למכור לנו מפעם.

עבודה בימי קורונה – שיחה על עתיד העבודה

הקורונה הביאה איתה את צו השעה – זמן למיין ברצינות את מה שהכרחי לנו לקיום ללא תחרות כותשת ומחריבה ומה שלא הכרחי – לא יתקיים. אבל הממשלה, מצידה, פועלת בדרך מטרידה, ומעניקה מענקים מתמרצים של מליוני שקלים במטרה להבריא את המשק. כלומר, בניסיון להנשים עסקים מתים שאינם עוד רלוונטיים מבזבזת מדינה כספים שהולכים לאבדון ולא יחזרו לקופתה ו/או לציבור בדרך אחרת.  

ועוד מספר חודשים מובטלים רבים יפסיקו לקבל דמי אבטלה שכן תקופת זכאותם תסתיים, וששאלת קיומם הבסיסית תהיה בעיה של כולנו – מניין יהיה להם כסף לאוכל וקורת גג? עדויות מצולמות מרחבי העולם של אנשים שנזקקים למזון שמחולק מהמדינה מגיעות אלינו שוב ושוב ומציאות זו בהחלט עשויה להתגשם גם פה אצלנו והיום אינו רחוק.

האם הממשלה תשכיל לשמור כסף לספק לכל אדם צרכים בסיסיים? משאבים כמו מים וחשמל צריכים להיות במחיר מוזל ועל מי שכבר אין לו עבודה – יישב וילמד על מערכת הטבע שמניעה אותנו לעבר חיים הרמוניים. עיסוק זה ימנע תופעות כגון דיכאון ודכדוך והלומדים יהפכו להיות בעלי חוסן חברתי איתן ויביאו עימם בשורה של חיים בערבות הדדית ובטחון. 

אבטלה היא שום קוד לתופעה הכרחית שחייבת לקרות – חינוך עולמי ליחסים טובים בנינו ולתחרות נוגנת ופורייה שאין בה מפסידים. שוק העבודה שאחרי הקורונה הוא ראי לחברה מתוקנת שבה תנאי השוק הם כאלה שמספקים לכל אדם את צורכו.