כל העולם במה, אמר שייקספיר והאמת היא שזה ממש כך. כל חיינו אנו מחליפים מסכות, משחקים תפקידים זה כלפי זה. כל ההתנהלות היומיומית שלנו מבוססת על משחק. יש משחק בו אני שחקנית ומציגה דמות מסוימת, כמו בהצגת תיאטרון, ויש משחק שאני משתתפת כמו משחק קלפים למשל. ההרגשה הזו שאף פעם זה לא אני נטו בלי כל המסכות והתפקידים ממש מתישה, אבל כך אנו בנויים. אנו באופן קבוע ובלתי פוסק משווים את עצמנו, את הרגשתנו, למשהו אחר. אין לנו את היכולת להרגיש משהו כפי שהוא נטו, אין דבר כזה. תמיד זה כנגד זה, אור כנגד חושך, מר נגד מתוק. כך שכל החיים שלנו הם סוג של משחק שאנחנו בו השחקנים הראשיים וכל השאר הם שחקני המשנה, אבל אנחנו משחקים כלפיהם. לכל אחד מאתנו כמה כובעים, אמא/רעיה/בת/ סבתא/תפקיד בעבודה וכך הלאה. גם למוכרת במכולת אני מציגה דמות מסוימת שהיא לא בהכרח אותה הדמות שלי כאמא כשאני נכנסת למכולת עם ילדי. ההבנה הזו שבעצם אנו כל הזמן משחקים לא מובנת מאליה ולא כולם מרגישים כך. כל אחד חי את חייו בתוך עצמו וחושב שכל מה שנגלה לעיניו, כל העולם הגדול על כל יושביו, מהצומח דרך עולם החי ועד הדומם, הכול זה מחוצה לו. למעשה האדם רואה רק את עצמו, הכול קיים בתוכנו כך שלמשחק שלי מול מה שנדמה לי שאני רואה, יש תפקיד מאד מרכזי ויסודי בתפיסת המציאות שלי, איך אני מנהלת את חיי ואיך אני מרגישה בהם. לכן אני פחות מתחברת למשחקי מזל כמו https://www.playsmart.co.il/ אבל אני יודעת שיש כאלו שעושים בהם לא מעט כסף.  אני קובעת אם יהיה לי טוב ונעים, האם אחיה חיי שפע וכל טוב או אחיה חיי סבל, צער וייסורים. אם אבחר לשחק נכון את משחק חיי, אנווט אותו לכוון שארצה, המושכות יהיו בידיי. מה שאני מציגה כלפי חוץ זה מה שאקבל חזרה, ממש כמו הד. האדם שמולי הוא כמו מראה לפנימיות והשתקפות שלי והתגובה שלי אליו זה מה שאני רואה. זהו תרגיל פשוט וקל שיכול להפוך את חיינו למלאים בכל טוב. אין טעם להתפרץ על מישהו בכעס אם אני מלאה ברוגז פנימי, זה לא מועיל לאף אחד ובטח לא לי. ככל שנתרגל להיות אדיבים נעימים וטובים לאחרים, כל עולמנו יהיה כזה. נשחק את המשחק של האדם הטוב לסביבתו, כך נגיע לאהבת הזולת במקום לשנאת חינם, כי הכול בעיני המתבונן.