אדם יכול לחוש בודד גם אם נראה שהוא מוקף אנשים, או לחוש מסופק חברתית למרות שהוא בקשר עם  מספר מצומצם של קשרים חברתיים. כיום, בדידות נחשבת למבנה ביולוגי הדומה לתחושות רעב, צמא או כאב. כמו שרעב גורם לנו לחפש אוכל וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר קשרים חברתיים ולהימנע מקשרים לא מספקים. 

שורש הבדידות הוא תורשתי וסביבתי באותה מידה. האדם הוא יצור חברתי. נטייה גנטית לבדידות אינה מסבירה באופן מלא את חווית הבדידות. חוויה של בדידות היא כאיום לאדם, לכן אנשים בודדים רגישים מאוד. הבדידות מדביקה את הסביבה, אנשים בודדים נוטים להתחבר עם אנשים בודדים אחרים, כי אנשים שאינם בודדים נוטים לחוש בודדים יותר כאשר הם נמצאים זמן מה בחברת אנשים בודדים. הוצע כי המכניזם העומד בבסיס ה"הדבקה" בבדידות נובע מהעמדה השלילית אותה מביא האדם הבודד לאינטראקציה החברתית. התקשורת השלילית מייצרת תגובות שליליות, מגבירה את הבדידות ומחלחלת גם אל האדם הלא בודד אשר האינטראקציות שלו הולכות ונדבקות באופי השלילי, שמגביר לבסוף גם את בדידותו.

"לא טוב היות האדם לבדו", אך מהי אותה הבדידות? יש להבחין בין להיות בודד ולהיות לבד. בדידות היא מצב נפשי, שבו אנו חווים חוסר שייכות וחוסר בקשר אינטימי – אין לנו מישהו קרוב שיכול להיות לצדנו. לעומת זאת, כשמדברים על להיות לבד, מתכוונים למצב פיזי, שבו אין בסביבת האדם אנשים אחרים. אדם יכול להיות לבד בביתו ולהרגיש פורה ושמח, ומנגד יכול להיות מוקף בקהל ולהרגיש בודד מאוד. בדידות בגילאים שונים באה לידי ביטוי בצורות שונות, התחושה היא יותר חברתית – אף אחד לא מסתכל עליי, אני חש דחייה מצד החברים שלי בעוד שבגילאים מבוגרים זה יותר עניין משפחתי – הילדים שלי לא באים לבקר אותי, אין לי עם מי לעשות את החגים.